קראת את החיים על דלת המקרר שוב אחרי שלוש שנים בשביל עבודה בפסיכולוגיה התפתחותית. פעם קודמת יחד עם הבכי הנוראי, עלתה בי הודיה ממש גדולה על כמה מי שיש לי. על הא.נשים המופלאות שיש לי בחיי ועל כמה אני צריכה לנצור כל רגע איתן. הפעם ממש מהר עלתה לי המחשבה על זה שיש לי הפרעה בקצב הלב, שאמא שלי הייתה איתי אצל הרופא כשהוא אבחן אותה, אבל לא ראתה לנכון להגיד שאולי כדאי לעשות עם זה משהו. חשבתי על איך שהייתי צריכה לספר על זה ברנדומליות לחברים עד שמישהו אמר שזה יכול להיות מסוכן ושזה מוזר שלא שלחו אותי לבדוק שום דבר ושאולי כדאי, ואז שאלתי את אמא שלי אם גם לה פשוט אבחנו ולא עשו כלום רק בשביל שהיא תספר לי שחיברו לה הולטר למשך יממה כדי לבדוק את זה. חשבתי על איך מעולם לא עברה לה בראש המחשבה שאולי כדאי שגם אני אעשה את זה, גם אחרי ששאלתי את השאלה הזו. וזה לא שלא אכפת לה אבל אין שם שום עשייה לקראת. וחשבתי על כמה זה קשה להיות יצור בעולם הזה שמחזיק את עצמו לבד לחלוטין מגיל כל כך קטן, ועל איך שזה מדהים שגם בגיל 23 יש דברים כל כך בסיסיים בעולם שאני עוד לא יודעת, פשוט כי לא היה מעולם מי שילמד אותי. ונשכבתי על המטה ומצאתי את עצמי מתכנסת לכדי תנוחת עובר של יוגה, שנתנה לי לחץ על החזה והפנים וקצת הרגיעה. והתעצבתי מאוד. וחשבתי איך שאף פעם אין איזו נחמה בבית. שכשאני נושאת את עצמי מאז ומתמיד, אף פעם אין לי איפה להניח.
חשבתי גם שזה בסדר, ושאני בתור אדם מבוגר יכולה לדאוג לי ולשאת אותי ולהכיל ולחבק ולטפל, וזו פעם ראשונה שבאמת הפנמתי את המחשבה הזו וגם האמנתי לה. אבל עכשיו לרגע היה עצוב. לרגע היה כואב והפצע הזה שלי ששם תמיד מתחת להכל קצת בכה את עצמו החוצה. קצת הרגשתי שעכשיו על המטה כשאני פה שומרת עליי, יש לי איפה להניח.
* מרגש אותי להזכר בשיחות שלי עם עדן על מה עושות עם הפצע הזה ששם וכנראה שלעולם לא יגליד לחלוטין, ועל איך שבעיניה היא צריכה לפעול מתוכו ועעל איך שבעיני כדאי הכי לחבק אותו ולהתבונן בו ולפעול עבורי מתוך הצורך של עכשיו ולא מתוך חרדה גדולה מהכאב שהוא מביא איתו. והנה אני עכשיו כותבת עליו, על איך שהוא שם אבל לא מנהל אותי. כמה זכיתי בכוחות האלה שלי ששומרים עליי. כמה ברת מזל אני וכמה חזקה ואמיצה. שעודני פה. שעודני הולכת ולא בורחת מהפצע.
* מרגיש שלאחרונה יש לי קווי מתאר יותר מאי פעם. שיש גבולות ושיש פנים וחוץ ואיזה קול שמבליח לפעמים ואומר לי מה אני רוצה ומה נעים לי ומה לא. מרגיש שאני מתגבשת. שיש איזו עצמי פעם ראשונה אי פעם.
רשמיה של (כמעט) מבוגרת חובבנית 