נכנסתי למקלחת מלאה באשמה והתחלתי לשיר את bills של הדסטיניז. ספציפית השורה שעלתה הייתה and now your getting comfortable… עד סוף הבית. חשבתי על זה שבטח נריב ואז אולי לא תמשיך בלימודים לשנה הבאה, ואז אנשים ישאלו אותי מה איתך ואענה בגאווה אבל גם קצת בעצב, שאין לי מושג. המשכתי לשיר ואז עברה בי המחשבה שפתאום הכל יעלם, וממאה של להיות בת בית במשפחה שלך ולבלות איתך ימים על גבי ימים יחד ושעות ארוכות מאוד בטלפון, פתאום הכל יעלם כאילו לא היה, ושוב זה ירגיש, כמו עם שיר, שהמצאתי את הכל וששום דבר מזה לא קרה באמת. שהכל בעצם היה רק בראש שלי.
ואז הגיע התקף חרדה מפחיד. מערפל. כזה שהתחלתי לנשום סופר גבוה והעיניים שלי התמלאו דמעות ולקח להן חצי שנייה להציף אותן לגמרי ולעוור אותי. נבהלתי נורא.
זה קרה באמת זה קרה באמת זה קרה באמת זה קורה באמת יש אנשים שרואים את זה קורה וגם אם אין אז כל הלילות שבילינו יחד כשאני עצובה ואתה שר לי שירים כאילו אתה המאהב שלי גם קרו באמת אפילו ששם לא היה אף אחד מלבד שנינו שיוכל להעיד.

זה קרה באמת זה קורה באמת זה אמיתי זה אמיתי אני לא ממציאה אני לא משוגעת גם אם תגרום לי להרגיש ככה ואני אאבד אחיזה אני לא  משוגעת אני לא ממציאה כלום הכל קרה והכל קורה.

ואז חשבתי שזה טיפשי לסגור את זה ככה כאילו הגיע הסוף ואנחנו עומדים להיעלם מהחיים אחד של השניה בעוד רגע לנצח, כי בעצם שום דבר עוד לא קרה, ואני צריכה לתת לך סיכוי להקשיב ולי סיכוי לדבר ויכול להיות שנמצא איזה אמצע פלאי ומפתיע.

ואז נזכרתי, שגם בשבוע שלפני ששיר ואני נפרדנו הרגשתי ממש שזה הסוף אבל אמרתי לעצמי, בדיוק כמו עכשיו, שאני עוד לא באמת יודעת כלום ושצריך לתת לזה סיכוי ושאני לא יכולה להפסיד במלחמה שעוד לא יצאתי אליה.

אז זה מבהיל. אני מפחדת פחד מוות. אני מסתובבת בעולם בלי אויר כבר שבועיים. זה מרגיש כאילו הקרקע עלולה להישמט מתחתיי בכל רגע ואין לי איפה לנחות.

חיבוק של קורונה

זה הרגע המופלא שמתרחש אחרי שאני מושכת את הבליטה בברז המקלחון, ומים רותחים עוטפים מלמעלה את כל גופי.
זה תה קמומיל.
זה לבכות אל תוך הכרית ברגע אחרי שאתה כותב לי שתהיה פה לדבר איתי מאוחר יותר.
זה הנמסטה והחיבוק העצמי, ולפעמים גם החיוך, שבסוף היוגה.
זו היוגה.
זה התבשילים שאני מכינה.
אלה השעות התלושות בהן אני שוכבת במיטה או במרפסת ושרה.
זו הבחירה לקום בכל בוקר ולעשות משהו.
זה הכלב שלי.
זו החתולה שלי.
זו ההקשבה שאני מפנה לגוף.
זו הבחירה להקשיב למה שהוא אומר ולאכול כמו שהוא רוצה
ולנוע כמו שהוא רוצה.
זה תה סיידר תפוחים של סלסטיאל בספל הכי גדול בבית.

זה להצליח להגיד כשמגיע לי חיבוק.

גם אם אני יודעת שאין מי שייתן לי אחד עכשיו.

למישהו יש מפתח?

זה כאילו יש איזה כוח שהאנושות עוד לא פענחה, ששומר אותי קרובה אליך. איכשהו אני יודעת שגם היום הזה יגמר איתך. הלילה, לשם שינוי, הצלחתי להרים את עצמי ולחזור לדירה שלי, אבל זה שורף מאוד.
הייתי רוצה לדעת יותר בבירור מה נכון לי.
הייתי רוצה להרגיש את מה שאני יודעת.
למשל
אני יודעת שאתה לא יכול לאהוב אותי בחזרה.

אני יודעת שהמצב הזה, שאני כמהה אליך ואתה משתעשע בי, נעים לך כל כך; נעים לך מספיק בשביל לא לראות כמה אני, החברה הכי טובה שלך, נפגעת מזה. אני יודעת שאתה לא מצליח לראות שזה כך. אני יודעת שאם היית מסתכל על זה מבחוץ, היית קושר אליי חבלים כדי שלא אמשיך לכתת רגליי אליך. אני יודעת שאתה מסתובב סביבי וסביב עצמך כדי לברוח מקשר אמיתי, אני יודעת שגם אני בורחת איתך.
במעגל של חום קבוע וחיבוק כמעט תמידי, אני מרגישה בבית, אבל יודעת שמחוץ לקירות האלה יש אהבה אפשרית.

אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לפתוח את הדלת?

לא מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר את הכאב העמוק עד בלי די ובאותה מידה גם מעורפל, שהראיה של החולי של הדברים תוך כדי החלקים הנעימים שלהם מייצרת בי.
תמיד הייתי רואה את האיכס רק במבט מרחוק, רק אחרי שחוויתי אותו עד תומו וזה התפוצץ לי בפנים והתפלשתי בשאריות שלו עד שהייתי צריכה לקלף אותן מעורי לאחר שנקרשו.
ועכשיו, לראות את האיכס של הדברים עוד הרבה לפני שהם נהיו מזעזעים באופן מוחלט, ממש ממש קשה לי. אני רגילה להנות מהטוב השלם ולשים את כל כולי במי שמולי ולשאוב את הטוב עד תומו, עד שאין לי כל ברירה אחרת אלא להכיר ברע.

מפחיד אותי נורא להחזיק ברע בזמן שיש טוב. זה הופך את הדברים לפחות מוחלטים. אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לשים את כל כולי בטוב הזה, כי אני כבר יודעת שהוא לא טוב שלם ולשים את כולי שם מרגיש לי להפקיר את עצמי. ומצד שני, אני גם לא כל כך יודעת איך להחזיק אתעצמי בעצמי.

מי הרשה לך למלא את הדפוסים שלך בצורה כל כך מדויקת עוד באותו היום שהבחנתי בהם? זה כל כך הרבה יותר מידי וממש גס רוח ואני לא יודעת איך להכיל את זה כי זה להבין שאין אמא מושלמת. אבל פאק מי כמוני יודעת שאין אמא מושלמת.
ואיכשהו זו עדיין הכרה שהיא קשה לי. אני כל הזמן מצפה שיתפעלו ממני ויחזיקו אותי חבוקה לנצח ושיהיו תמיד טובים ופנויים אליי וכשזה לא ככה זה מאכזב נורא, אז אני מתאכזבת נורא כל הזמן. וכשאתה מאכזב מתוך הדפוסים שלך זה פוגש את דפוסי האכזבה שלי מהעולם ממש טוב. פתאום אין לי מה לתת, ופתאום אין לי משמעות ופתאום אין מי שיחזיק בי. ואפילו עכשיו כשזה לא היה קשור בכלל באנשים אחרים אלא פשוט בזה שכמעט באת וביטלת, אני מאוכזבת. וזה ממש כואב להיות שם, כי זה גם לא קשור אליי, ואני גם מבינה את הצורך שלך בלאכזב, ומבינה למה אני מתאכזבת מתוך הצורך שלי, ואז קורית מסיבה ממש גדולה של אכזבה. ואני אוהבת אותך כל כך הרבה וכבר עכשיו, בזכות זה שהחכמתי, למרות הצורך שלי לשים בחיבוק שלך את כל כולי, ולמרות שעדיין טוב ומדהים ואתה אוהב אותי ורוצה וצריך אותי גם הרבה מהזמן (גם אם זה לא כרגע), אני גם כבר רואה שאני לא יכולה להפקיר את עצמי לחיבוק שלך.
כי זה לזרוק אותי לידיים שומטות. ההורים שלי שמטו אותי מספיק אז אני ממש בסדר. אוותר הפעם על השמיטה הנוספת.

איך אפשר להחזיק בזה יחד? בזה שגם טוב אבל גם כואב ואני כבר רואה איך אתה חומק לי מבין האצבעות ומהר עולה חזרה למעלה לכף ידי, כמו לוחש לי בשקט בשקט- שומעת? יום יבוא ותתאכזבי ממני ביגטיים. יום יבוא ואני אברח ואנטוש אותך, אבל לא עכשיו. עכשיו אני פה, מטייל לך בין האצבעות, עולה למעלה ולמטה וקצת בורח וקצת חוזר, אבל אני פה.
בינתיים.

ולמה, למה לעזאזל מגיעה לי כל החרדה הארורה הזו שמציפה לי את העורקים בכל פעם שאתה נוטש? או בכל פעם שאני נשארת לבד לשנייה? ממש הייתי בסדר עד לפני שעה ועכשיו אני טובעת בה ומרגיש שאין אויר אחר מלבדה ואני לא יודעת איך להפסיק וזה ממש נורא.
היא לא מגיעה לי, אני ממש גיבורה וגדולה ומצליחה לשמור על עצמי ולדעת מה שלי ומה לא שלי ולשים בצד את מה שלא שלי אבל כן קצת כואב חוץ מכשזה מגיע למקומות האלה וזה  נורא.

איך אני מחליטה שפשוט יהיה בסדר כי יש אנשים אחרים שאוהבים אותי? כי אני יוצאת הערב עם מישהי שבחרה לצאת איתי מתוך כל החברים שיש לה כי כיך לה איתי? וכי אני עושה וגדלה ויש לי משמעות ויכולת גם מולך דאמט!! שאתה צריך אותי בתור חברה טעצם זה שאתה צריך אותי למרות שיש לך את כל החברים בעולם וכולם מאוהבים בך זה בכלל םלא? ושאתה בן 26 שזה 6 שנים יותר ממני ועדיין רוצה אותי בתור החברה הכי טובה שלך וזה ממש משמעותי? איך אני כן נותנת למציאות לבלבל אותי? אני רוצה שהיא תבלבל אותי.
פשוט להחליט?

אולי אני מפחדת מהדינמיקה הזו, בה אני נורא אוהבת את מי שמולי אבל הוא לא מגיב לקיום שלי ולאהבה שלי אותו ואני נשארת לבד, מרגישה נטושה ולא מותאמת. כמו עם אמא שלי? כמו עם שיר?
אולי בגלל זה אני כל הזמן מסתובבת בתחושה שכל מי שאני יודעת שרוצה בחברתי לא באמת רוצה בה. גם כי זו הדינמיקה שאני מכירה, אבל אולי גם כי משהו בי רוצה להשאיר את הכוח בידיים שלי, שברגע שזה יתפוצץ או שלא יגיבו לי אני אוכל להגיד, בום! אני ידעתי כל הזמן הזה שאתם לא באמת רוצים להיות פה, ושזה רק עניין של זמן עד שתלכו! אני הייתי מוכנה ומההתחלה לא האמנתי לכם כי אני ידעתי שאני לא ראויה לאהבה ולקרבה! בום!

בגלל זה זה אף פעם לא מרגיש לי הדדי, בגלל זה תמיד זה מרגיש לי שאני זו שרוצה יותר ולכן לא מותאמת ולכן לא יכולה להביע יותר מידי ולכן צריכה כל הזמן לחכות לאישור של הצד השני בשביל לדעת שדברים ותחושות שכאלה בתוך הקשר הן לגיטימיות.

בגלל זה אני גם נמשכת רק למי שאני יודעת שלא יוכל לקרות איתו שום דבר/ שלא ימשך אליי בחזרה. זו הדינמיקה שאני מכירה. שלא מגיבים אליי. שאני שמה את עצמי בעולם ואין קול ואין עונה ואין אפילו הד שחוזר אליי. רק פנים סתומות שממשיכות בעיסוקיהן, או אומרות לי שהן באמצע תהליך וזה לא מתאים, או שהן בזוגיות, או שהן כבר לא מרגישות אליי יותר כלום.
רק אז.
רק אז אני מעזה לאהוב.

אבל למה, לעזאזל?

לא חושבת שלהגיד שכך למדתי שאהבה מתקבלת בעולם זו סיבה טובה מספיק. אנחנו יצורים שחיים בשביל אהבה.

אני לא יודעת.
וגם זו לא תשובה טובה מספיק.
הולכת לחפש תושבה אחרת,
אשוב כשאמצא

 

בחודשים האחרונים התחלתי להתמצק, במובן הכי חיובי של המושג. אני מתחילה לחוש את הגבולות שלי כשהם מאותתים לי מתוך המציאות ומצליחה להקשיב לקולות שלא ידעתי שכיביתי במשך כל כך הרבה זמן. אבל פתאום פסח וחופש ופתאום אני מרגישה נוזל הרבה יותר ממוצק.

אני נורא מפחדת להישאר לבד ולהיכבות. אני גם עובדת קשה מאוד על להישאר קשובה ופעילה, גם אם כל מי שבבית שלי עובד מאוד קשה כדי לא, ואני גם מצליחה וזה גם משתלם לי, אבל יחד עם ההצלחה והמאמצים יש גם עננת חרדה סמיכה וכבדה שמרחפת מעליי. מאיימת להפתיע בלהוריד עליי את גשמיה בכל רגע נתון. פתאום כשאני לבד והכל בידיים שלי זה מרגיש קצת פחות אפשרי.

נהייתי קצת יותר מודעת לצורך שלי באנשים. לתחושת הבדידות שלי. לחסך באהבה.
אני מתחילה לשים לב לזה שכשמרחיקים ממני את מי שאני רגילה שמשקפים אליי שאני אהובה וחשובה עבורם, אני מפחדת להיעלם.
אני מרגישה שיש לי חסך באהבה ובחיבוקים ופסגת השאיפות שלי בימים האחרונים היא להיות מחובקת ומנושקת עד יעבור זעם, עד הבור יסתם והחסך יעלם וארגיש קצת יותר מוצקה שוב.
מדהים איך אני בכל פעם מוצאת מישהו אחר לחיות דרכו, מלחימה את בשרו אל בשרי מסביב לעצמותיי, איך אני אף פעם לא מספרת לו שכך עשיתי, נשארת לבד עם החיבוק התמידי המשלה שיצרתי לעצמי ומצפה לראותו כשאני מסתכלת במציאות, איך זה תמיד מרגיש כל כך טוב- כאילו מצאתי את עצמי והבנתי הכל ואף אחד אחר מלבד זה החובק אותי לא יודע מה נכון ואמיתי בעולם, ואיך תמיד זה מתרסק.
עכשיו אני כבר גדולה מספיק בשביל לראות שזה דפוס ולצפות להתרסקות הזו עוד הרבה לפני שהיא מפזרת סימנים. וזה כואב נורא, להתרסק מראש.

אני חושבת שבגלל זה כל השבוע האחרון הייתי מעצבנת כלפי ש וכל הזמן אמרתי משפטים שכאילו אומרים שהוא לא רוצה להיות בחברתי.
אולי אני מפחדת להיות אהובה?

אני לא יודעת איך לסיים, אז אבחר לחתום את בליל המחשבות והמילים הזה בכך שאאחל לעצמי לדעת שאני משמעותית, ושאני משנה, ושאנשים רוצים בקרבתי, ושאני אהובה. באמת. ושהידיעה הזו תלווה אותי ותישאר בי מוצקה ותגרום לי להישאר מוצקה ובוטחת בסביבה, ובעצמי.
בעיקר בעצמי.

קורנליונת

וכעת אני חסרת יוזמה ומוכרחה
ולא רוצה לצאת לקטוף סירפדים, רק אהבה.
רק נשיקות וחיבוקים ומבטים של נועם בוהק בעיניים נוצצות.
אבל החיים הם מה שהם ובשביל
לקטוף אהבה אני צריכה יותר מאת עצמי,
וסרפדים
דווקא יש לי בשפע.

לא תרצה לקטוף איתי אהבה?

פנלופה ש'

מצאתי את עצמי בעיר שהיא לא העיר שלי שוכבת ובוכה את כל הנוזלים שיש לי בגוף.
אף פעם לא חשבתי שאהיה מאלה שעונות לקלישאות המעיקות שיש על התגובה למעבר שכזה. כל כך הרבה זמן שרציתי ותכננתי, שקיוויתי שהכל ילך לפי התכנית.. והנה אני כאן. בוכה את חיי ומתקדמת אל עבר כסאי הריק כמלכת הבדידות.
כל כך הרבה ימים עד עכשיו הייתי עסוקה בלטוות חוטים עדינים מהלב לראש, מהלב לפה, מהלב לידיים ולרגליים ועדיין עם המחט ביד,מנהלת מרדף עקשן אחר החוטים שהמתח גבר עליהם ונפרמו אי שם במרכזם.

……….

בנסיון נואש להפסיק לבכות פתחתי את הבלוג וכתבתי מה שיצא. הפיסקה הזו היא תוצר של הפחד מהרגע בו אסגור את הלפטופ ואשוב לחיי. כנראה שאם זה היה תלוי בי היא לא הייתה נגמרת לעולם. לא כל עוד אני מצליחה להקליד ולהשאר ערה.
מרגיש לי שהאפקט המרפא של הכתיבה ממומש רק בחציו כשאין אף נמען למילים. כשאין אף עין שתקרא או אוזן שתהיה לידי ותקשיב. המון זמן לא הרגשתי כל כך רע וכל כך לבד. הזרות הפכה להילה מסנוורת מסביב לכל דבר בחיי, עכשיו כשאני לא מרגישה חלק משום מקום ומאף אחד, למרות שבמקביל אליי אנשים משתייכים כל הזמן. רק אני נשארת מין גוף מוזר וחסר ייחוס, חסר שלם, חסר בית לחזור אליו, חסר כתף להתרפק עליה ברגעים שכאלה. אף לא כתף אחת. אני מרגישה טינאייג'רית מעצבנת כשאני כותבת שאף אחד לא בחיי כי באמת אכפת לו ושאף אחד לא פה בשביל באמת להקשיב, אבל לצערי זה אכן המצב האובייקטיבי. מקווה שמחר בבוקר אתעורר קצת יותר טוב, למרות שאני לא יודעת אם להצליח לעבור את היום בהתעלמות מוחלטת או דווקא לא להצליח להתעלם מהכל ולהתרכך טיפה ואפילו לפתוח שיחה אולי נחשב יום טוב יותר בעיניי. ובכל זאת.

 

לילה טוב.

זוג

ירדנו למשרד שבעיר התחתית. הלכנו להדפיס את הנספח לחוזה שהכנת לי, ואני רק רציתי שכמו שכשהייתי ילדה וחזרנו מרופא השיניים והייתי גיבורה אז קנית לי שוקו בשקית ודובי מפרווה שחיבק בשתי ידיו לב אדום ורך. רציתי שתקנה לי קישוטים מנצנצים לקריסמס ושוקו בשקית. כי גם עכשיו הייתי גיבורה. הכי גיבורה שהייתי עד היום. חצי שעה אחר כך במעלה ההר והנספח בידי. שאלת אם טוב לי להיות רחוקה מהעיר שלי, השבתי שאני בהלם ושלהיות רחוקה מהעיר שלי זה אף פעם לא טוב. היה טרו קולורז ברדיו והתחלתי לבכות. העברתי תחנה. שקעת עמוק בפייסבוק ואני עשיתי כאילו שקעתי עמוק בפייסבוק. ל באה אליי וראינו סרט על צרות של אחרים ועשיתי מבט מהורהר על צרות של אחרים והחזקתי את עצמי לא לבכות מצרות של אחרים. עכשיו ל הלכה והחרדות חזרו, מבייצות ומרבות את עצמן כמו כל תא שחונך היטב, להזדווג ולהתרבות להזדווג ולהתרבות. חשבתי על זה שהמון זמן לא הייתי בזוג עם מישהו ועל זה שגם כשהייתי לי ההזדמנות תמיד ברחתי מלאפשר לזה לקרות, ועל איך שרק בזוג אפשר באמת להרגיש עצמי. עכשיו אגיד לעצמי שיהיה בסדר, ושיכול להיות שאפילו יהיה לי כיף בשבוע הקרוב, ובסוף ראשי ישקוט, וירפה, ואלך לישון.