למה לא?

משום מה חשבתי שלעבור על כל פלייליסט ביוטיוב שיצרתי אי פעם יהיה רעין ממש טוב כשאני היצור הכי רגיש על האדמה כרגע מרוב הורמוני מחזור. לא ברור מה הוביל אותי להבנה הזו, אבל כך חשבתי וכך קרה וכך מצאתי את עצמי עוברת על פלייליסטים מהפרידה האחרונה שלי ועל פלייליסטים מלפני כן, מזכירה לעצמי שכל סיפור האהבה הכמעט דמיוני הזה הוא רק כמעט דמיוני, ושקיומו במציאות היה ממשי ביותר ושהיינו שתיים בסיפור באופן ממשי ביותר ושהיה לי אדם שהיה ככה קרוב אליי באופן ממשי ביותר ולא מדומיין בכלל. רק כמעט מדומיין. ונותרתי עם חור ענק בלב. שכחתי שהקרבה הזו היא אופציה ממשית. שכחתי כמה הפגיעות הזו גדולה וכמה רגישה ושברירית ומשכרת ונעימה היא. שכחתי שהיא אופציה אמיתית, כי לשכוח שאפשר לחיות גם ככה עדיף מלהרגיש את הבור האנכי שנפער בי כשאני מודעת לכך שהיא אינה חלק מחיי עוד.

אני שונאת את זה שכל עוד הדברים לא קיימים באופן מוחלט בחיי הם לא מרגישים כמציאות. אני לא באמת ראויה לקרבה אם אף אחד לא בקשר אישי וחשוף איתי, אני לא באמת ראויה לאהבה אם אני לא בזוגיות ברגע זה ממש, אני לא באמת לסבית אם אני לא בזוגיות עם אף אישה כרגע. ושוב. (בנוהל). אני יודעת שזו ערמה של בולשיט. באיזה חדר צדדי במיוחד בלב שלי אני יודעת שאני ראויה לקרבה ולאהבה גם אם אין לזה כרגע קיום ממשי במציאות. אבל עדיין, מרגיש כאילו אני נמחקת מהעולם כשמשהו כזה קורה. וזה מוזר ומטומטם כי פאק מה אני מתעסקת בפרידה הזו בכלל אחרי שנה וחצי. עבר כל כך הרבה זמן ומי היא בכלל ומה היא שווה וחרא עליה שתשרף בגיהנום. האמת היא שאני לא מתעסקת בה יותר, אבל פתאום, השירים האלה, הזכירו לי שהיא הייתה קיימת. שהיא הייתה חלק מחיי ואהבה אותי כמו שאף אחד אחר לא אהב בלי שניסיתי בכלל לעשות משהו מיוחד. בלי שידעתי. בלי שרציתי או תכננתי. וזה קרה בזמן הכי מחורבן שהיה לי בחיים (עד הפרידה שלנו) ואיכשהו זה עדיין קרה. היא צפתה בכל הרגלי האכילה המשונים שלי, בטקסים לפני השינה. היא ידעה שאני חייבת לישון עם אור קטן אחרת אני לא מרגישה בטוחה מספיק ולא נרדמת. היא ראתה את כל כפלי השומן וסימני המתיחה והריחה אותי אחרי שיעורי ספורט וצפתה בי גוססת לאיטי במהלכם ואיכשהו, עדיין, היא התאהבה בי. זה שהיא נרקסיסטית מטומטמת שהחליטה שאני כבר לא מספיק אטרקציה בשבילה באיזשהו שלב זו לגמרי לא אשמתי. זה שהיא מתביישת בעצמה ובמיניות שלה ולא מסוגלת להנכיח שום דבר כן במציאות בלי לשפוך עליו שק של נצנצים- זו לא אשמתי. זה עדיין קרה. אני לא צריכה שק של נצנצים בשביל להוציא לאור את האישה שאני אוהבת. היא כן. ולכן זה התפוצץ. ולכן טוב שכך. ולכן אני צריכה לזכור שזה קרה במציאות. ושאני לא כזה יצור. ושאני אני, ואני ראויה לכל האהבה והקרבה והפגיעות (והלסביות..) שיש לעולם לתת לי. כי למה לא, לעזאזל?

 

2 תגובות בנושא “למה לא?

  1. במהלך קריאת הפוסט כבר היה לי בראש מה אני רוצה להגיד לך, אבל כשהגעתי לסופו הבנתי שהגעת לאותה מסקנה לבד.
    נזכרת כדי לדעת שזה קיים. ולא דמיוני. לא האהבה, לא האינטימיות, לא הקרבה ולא הלסביות.
    לפעמים אנחנו צריכים להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו יכולים לתת ולקבל באחת. לצערי לפעמים זה מגיע תוך כדי איזו כאפה לא נעימה כמו רשימת הפלייליסט.
    אבל את בהחלט כבר אחרי זה ועכשיו רק צריכה לנסות שמור על זה. אני יודעת שאני מנסה, בגלל זה התחברתי לכול הפוסט (:

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s