פנלופה ש'

מצאתי את עצמי בעיר שהיא לא העיר שלי שוכבת ובוכה את כל הנוזלים שיש לי בגוף.
אף פעם לא חשבתי שאהיה מאלה שעונות לקלישאות המעיקות שיש על התגובה למעבר שכזה. כל כך הרבה זמן שרציתי ותכננתי, שקיוויתי שהכל ילך לפי התכנית.. והנה אני כאן. בוכה את חיי ומתקדמת אל עבר כסאי הריק כמלכת הבדידות.
כל כך הרבה ימים עד עכשיו הייתי עסוקה בלטוות חוטים עדינים מהלב לראש, מהלב לפה, מהלב לידיים ולרגליים ועדיין עם המחט ביד,מנהלת מרדף עקשן אחר החוטים שהמתח גבר עליהם ונפרמו אי שם במרכזם.

……….

בנסיון נואש להפסיק לבכות פתחתי את הבלוג וכתבתי מה שיצא. הפיסקה הזו היא תוצר של הפחד מהרגע בו אסגור את הלפטופ ואשוב לחיי. כנראה שאם זה היה תלוי בי היא לא הייתה נגמרת לעולם. לא כל עוד אני מצליחה להקליד ולהשאר ערה.
מרגיש לי שהאפקט המרפא של הכתיבה ממומש רק בחציו כשאין אף נמען למילים. כשאין אף עין שתקרא או אוזן שתהיה לידי ותקשיב. המון זמן לא הרגשתי כל כך רע וכל כך לבד. הזרות הפכה להילה מסנוורת מסביב לכל דבר בחיי, עכשיו כשאני לא מרגישה חלק משום מקום ומאף אחד, למרות שבמקביל אליי אנשים משתייכים כל הזמן. רק אני נשארת מין גוף מוזר וחסר ייחוס, חסר שלם, חסר בית לחזור אליו, חסר כתף להתרפק עליה ברגעים שכאלה. אף לא כתף אחת. אני מרגישה טינאייג'רית מעצבנת כשאני כותבת שאף אחד לא בחיי כי באמת אכפת לו ושאף אחד לא פה בשביל באמת להקשיב, אבל לצערי זה אכן המצב האובייקטיבי. מקווה שמחר בבוקר אתעורר קצת יותר טוב, למרות שאני לא יודעת אם להצליח לעבור את היום בהתעלמות מוחלטת או דווקא לא להצליח להתעלם מהכל ולהתרכך טיפה ואפילו לפתוח שיחה אולי נחשב יום טוב יותר בעיניי. ובכל זאת.

 

לילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s