אולי אני מפחדת מהדינמיקה הזו, בה אני נורא אוהבת את מי שמולי אבל הוא לא מגיב לקיום שלי ולאהבה שלי אותו ואני נשארת לבד, מרגישה נטושה ולא מותאמת. כמו עם אמא שלי? כמו עם שיר?
אולי בגלל זה אני כל הזמן מסתובבת בתחושה שכל מי שאני יודעת שרוצה בחברתי לא באמת רוצה בה. גם כי זו הדינמיקה שאני מכירה, אבל אולי גם כי משהו בי רוצה להשאיר את הכוח בידיים שלי, שברגע שזה יתפוצץ או שלא יגיבו לי אני אוכל להגיד, בום! אני ידעתי כל הזמן הזה שאתם לא באמת רוצים להיות פה, ושזה רק עניין של זמן עד שתלכו! אני הייתי מוכנה ומההתחלה לא האמנתי לכם כי אני ידעתי שאני לא ראויה לאהבה ולקרבה! בום!

בגלל זה זה אף פעם לא מרגיש לי הדדי, בגלל זה תמיד זה מרגיש לי שאני זו שרוצה יותר ולכן לא מותאמת ולכן לא יכולה להביע יותר מידי ולכן צריכה כל הזמן לחכות לאישור של הצד השני בשביל לדעת שדברים ותחושות שכאלה בתוך הקשר הן לגיטימיות.

בגלל זה אני גם נמשכת רק למי שאני יודעת שלא יוכל לקרות איתו שום דבר/ שלא ימשך אליי בחזרה. זו הדינמיקה שאני מכירה. שלא מגיבים אליי. שאני שמה את עצמי בעולם ואין קול ואין עונה ואין אפילו הד שחוזר אליי. רק פנים סתומות שממשיכות בעיסוקיהן, או אומרות לי שהן באמצע תהליך וזה לא מתאים, או שהן בזוגיות, או שהן כבר לא מרגישות אליי יותר כלום.
רק אז.
רק אז אני מעזה לאהוב.

אבל למה, לעזאזל?

לא חושבת שלהגיד שכך למדתי שאהבה מתקבלת בעולם זו סיבה טובה מספיק. אנחנו יצורים שחיים בשביל אהבה.

אני לא יודעת.
וגם זו לא תשובה טובה מספיק.
הולכת לחפש תושבה אחרת,
אשוב כשאמצא

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s