לא מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר את הכאב העמוק עד בלי די ובאותה מידה גם מעורפל, שהראיה של החולי של הדברים תוך כדי החלקים הנעימים שלהם מייצרת בי.
תמיד הייתי רואה את האיכס רק במבט מרחוק, רק אחרי שחוויתי אותו עד תומו וזה התפוצץ לי בפנים והתפלשתי בשאריות שלו עד שהייתי צריכה לקלף אותן מעורי לאחר שנקרשו.
ועכשיו, לראות את האיכס של הדברים עוד הרבה לפני שהם נהיו מזעזעים באופן מוחלט, ממש ממש קשה לי. אני רגילה להנות מהטוב השלם ולשים את כל כולי במי שמולי ולשאוב את הטוב עד תומו, עד שאין לי כל ברירה אחרת אלא להכיר ברע.

מפחיד אותי נורא להחזיק ברע בזמן שיש טוב. זה הופך את הדברים לפחות מוחלטים. אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לשים את כל כולי בטוב הזה, כי אני כבר יודעת שהוא לא טוב שלם ולשים את כולי שם מרגיש לי להפקיר את עצמי. ומצד שני, אני גם לא כל כך יודעת איך להחזיק אתעצמי בעצמי.

מי הרשה לך למלא את הדפוסים שלך בצורה כל כך מדויקת עוד באותו היום שהבחנתי בהם? זה כל כך הרבה יותר מידי וממש גס רוח ואני לא יודעת איך להכיל את זה כי זה להבין שאין אמא מושלמת. אבל פאק מי כמוני יודעת שאין אמא מושלמת.
ואיכשהו זו עדיין הכרה שהיא קשה לי. אני כל הזמן מצפה שיתפעלו ממני ויחזיקו אותי חבוקה לנצח ושיהיו תמיד טובים ופנויים אליי וכשזה לא ככה זה מאכזב נורא, אז אני מתאכזבת נורא כל הזמן. וכשאתה מאכזב מתוך הדפוסים שלך זה פוגש את דפוסי האכזבה שלי מהעולם ממש טוב. פתאום אין לי מה לתת, ופתאום אין לי משמעות ופתאום אין מי שיחזיק בי. ואפילו עכשיו כשזה לא היה קשור בכלל באנשים אחרים אלא פשוט בזה שכמעט באת וביטלת, אני מאוכזבת. וזה ממש כואב להיות שם, כי זה גם לא קשור אליי, ואני גם מבינה את הצורך שלך בלאכזב, ומבינה למה אני מתאכזבת מתוך הצורך שלי, ואז קורית מסיבה ממש גדולה של אכזבה. ואני אוהבת אותך כל כך הרבה וכבר עכשיו, בזכות זה שהחכמתי, למרות הצורך שלי לשים בחיבוק שלך את כל כולי, ולמרות שעדיין טוב ומדהים ואתה אוהב אותי ורוצה וצריך אותי גם הרבה מהזמן (גם אם זה לא כרגע), אני גם כבר רואה שאני לא יכולה להפקיר את עצמי לחיבוק שלך.
כי זה לזרוק אותי לידיים שומטות. ההורים שלי שמטו אותי מספיק אז אני ממש בסדר. אוותר הפעם על השמיטה הנוספת.

איך אפשר להחזיק בזה יחד? בזה שגם טוב אבל גם כואב ואני כבר רואה איך אתה חומק לי מבין האצבעות ומהר עולה חזרה למעלה לכף ידי, כמו לוחש לי בשקט בשקט- שומעת? יום יבוא ותתאכזבי ממני ביגטיים. יום יבוא ואני אברח ואנטוש אותך, אבל לא עכשיו. עכשיו אני פה, מטייל לך בין האצבעות, עולה למעלה ולמטה וקצת בורח וקצת חוזר, אבל אני פה.
בינתיים.

ולמה, למה לעזאזל מגיעה לי כל החרדה הארורה הזו שמציפה לי את העורקים בכל פעם שאתה נוטש? או בכל פעם שאני נשארת לבד לשנייה? ממש הייתי בסדר עד לפני שעה ועכשיו אני טובעת בה ומרגיש שאין אויר אחר מלבדה ואני לא יודעת איך להפסיק וזה ממש נורא.
היא לא מגיעה לי, אני ממש גיבורה וגדולה ומצליחה לשמור על עצמי ולדעת מה שלי ומה לא שלי ולשים בצד את מה שלא שלי אבל כן קצת כואב חוץ מכשזה מגיע למקומות האלה וזה  נורא.

איך אני מחליטה שפשוט יהיה בסדר כי יש אנשים אחרים שאוהבים אותי? כי אני יוצאת הערב עם מישהי שבחרה לצאת איתי מתוך כל החברים שיש לה כי כיך לה איתי? וכי אני עושה וגדלה ויש לי משמעות ויכולת גם מולך דאמט!! שאתה צריך אותי בתור חברה טעצם זה שאתה צריך אותי למרות שיש לך את כל החברים בעולם וכולם מאוהבים בך זה בכלל םלא? ושאתה בן 26 שזה 6 שנים יותר ממני ועדיין רוצה אותי בתור החברה הכי טובה שלך וזה ממש משמעותי? איך אני כן נותנת למציאות לבלבל אותי? אני רוצה שהיא תבלבל אותי.
פשוט להחליט?