חיבוק של קורונה

זה הרגע המופלא שמתרחש אחרי שאני מושכת את הבליטה בברז המקלחון, ומים רותחים עוטפים מלמעלה את כל גופי.
זה תה קמומיל.
זה לבכות אל תוך הכרית ברגע אחרי שאתה כותב לי שתהיה פה לדבר איתי מאוחר יותר.
זה הנמסטה והחיבוק העצמי, ולפעמים גם החיוך, שבסוף היוגה.
זו היוגה.
זה התבשילים שאני מכינה.
אלה השעות התלושות בהן אני שוכבת במיטה או במרפסת ושרה.
זו הבחירה לקום בכל בוקר ולעשות משהו.
זה הכלב שלי.
זו החתולה שלי.
זו ההקשבה שאני מפנה לגוף.
זו הבחירה להקשיב למה שהוא אומר ולאכול כמו שהוא רוצה
ולנוע כמו שהוא רוצה.
זה תה סיידר תפוחים של סלסטיאל בספל הכי גדול בבית.

זה להצליח להגיד כשמגיע לי חיבוק.

גם אם אני יודעת שאין מי שייתן לי אחד עכשיו.