נכנסתי למקלחת מלאה באשמה והתחלתי לשיר את bills של הדסטיניז. ספציפית השורה שעלתה הייתה and now your getting comfortable… עד סוף הבית. חשבתי על זה שבטח נריב ואז אולי לא תמשיך בלימודים לשנה הבאה, ואז אנשים ישאלו אותי מה איתך ואענה בגאווה אבל גם קצת בעצב, שאין לי מושג. המשכתי לשיר ואז עברה בי המחשבה שפתאום הכל יעלם, וממאה של להיות בת בית במשפחה שלך ולבלות איתך ימים על גבי ימים יחד ושעות ארוכות מאוד בטלפון, פתאום הכל יעלם כאילו לא היה, ושוב זה ירגיש, כמו עם שיר, שהמצאתי את הכל וששום דבר מזה לא קרה באמת. שהכל בעצם היה רק בראש שלי.
ואז הגיע התקף חרדה מפחיד. מערפל. כזה שהתחלתי לנשום סופר גבוה והעיניים שלי התמלאו דמעות ולקח להן חצי שנייה להציף אותן לגמרי ולעוור אותי. נבהלתי נורא.
זה קרה באמת זה קרה באמת זה קרה באמת זה קורה באמת יש אנשים שרואים את זה קורה וגם אם אין אז כל הלילות שבילינו יחד כשאני עצובה ואתה שר לי שירים כאילו אתה המאהב שלי גם קרו באמת אפילו ששם לא היה אף אחד מלבד שנינו שיוכל להעיד.

זה קרה באמת זה קורה באמת זה אמיתי זה אמיתי אני לא ממציאה אני לא משוגעת גם אם תגרום לי להרגיש ככה ואני אאבד אחיזה אני לא  משוגעת אני לא ממציאה כלום הכל קרה והכל קורה.

ואז חשבתי שזה טיפשי לסגור את זה ככה כאילו הגיע הסוף ואנחנו עומדים להיעלם מהחיים אחד של השניה בעוד רגע לנצח, כי בעצם שום דבר עוד לא קרה, ואני צריכה לתת לך סיכוי להקשיב ולי סיכוי לדבר ויכול להיות שנמצא איזה אמצע פלאי ומפתיע.

ואז נזכרתי, שגם בשבוע שלפני ששיר ואני נפרדנו הרגשתי ממש שזה הסוף אבל אמרתי לעצמי, בדיוק כמו עכשיו, שאני עוד לא באמת יודעת כלום ושצריך לתת לזה סיכוי ושאני לא יכולה להפסיד במלחמה שעוד לא יצאתי אליה.

אז זה מבהיל. אני מפחדת פחד מוות. אני מסתובבת בעולם בלי אויר כבר שבועיים. זה מרגיש כאילו הקרקע עלולה להישמט מתחתיי בכל רגע ואין לי איפה לנחות.