2022

פנים רבות לה, לשנה האזרחית החדשה. היא יכולה להיות בחורה משוטטת בסופר היחיד שפתוח בעיר בימי שישי בערב במסע חיפוש אחר הסוכר והאלכוהול שיטביעו את עצבותה בהצלחה המירבית. היא יכולה להיות בחורה שהולכת לבד לקולנוע. או בחורה מסתובבת ברחובות השכונה של חסרת שקט ויעד. או בחורה מסתובבת בין חדרי ביתה חסרת שקט או יעד. או בחורה שוכבת במיטתה בבית הוריה ובוכה את עצמה לדעת אל מול סיטקום רנדומלי בנטפליקס.
דרך חלק מהתרחישים הנ"ל הספקתי לעבור במציאות הערב, דרך חלק עברתי רק בראש שלי.
בכולם הייתי עצובה ועייפה.
עייפה מאוד.
שלא נאמר
מותשת.
עייפה מהמקומות שאני מביאה את עצמי אליהם, מהסביבה האנושית בה אני שותלת את עצמי פעם אחר פעם, סביבה שאין לה שום יכולת לראות אותי ובכל פעם מחדש אני נשברת ונפגעת ובוכה, ובעיקר לא מצליחה לקום וללכת. אני גם חושבת שבשנים האחרונות קצת בגרתי והבנתי שלקום וללכת זו לא האפשרות היחידה שיכולה להיטיב איתי בתוך הדבר הזה, אבל עדיין אני לא מצליחה לפעול על פי ההבנה הזו. מהדברים האלה שמבינות בראש ולוקח משהו בין חודש לשנתיים עד שהם שוקעים ומגיעים אל הידיים והרגליים והפה.
אני מרגישה בודדה מאוד מאוד עכשיו. בודדה בלב. קצת שקר לי בלב, כמו שא. אומרת על איזו יצירה שאנחנו עובדות עליה. "קר בלב והכל ערפל". ממש ככה. קר בלב והכל ערפל.
מצאתי את עצמי עצובה מאוד מאוד, ופגועה, ואחרי השבוע הזה שהרגשתי בו לבד באופן פיזי מאוד אבל ידעתי שהוא נובע מעניינים טכניים, עכשיו אני מרגישה לבד בלב. לבד של באמת. כזה של קצת איבדתי אמון. כזה של החיבור אל הקרקע ניתק ונותרתי לי מרחפת, בלי מקום להניח אותי, בלי מקום לנשום. וזה הכי פוגע בעולם.
אני מרגישה קצת כמו בגיל 17. גם כי גם אז בערב השנה החדשה נשארתי בסוף לבדי במיטה שלי בבית הוריי, עם כוסית קטנה של בייליס ומחברת יפה ועט וישבתי וכתבתי את הסיטואציה ואת כל מה שעבר לי בראש, אבל גם כי אני מרגישה סופר דופר דרמתית.
ואיך בסוף זה תמיד נגמר בי ובמחברת לבדנו בחדר אצל ההורים שלי. איך זה תמיד ככה כשאני הכי צריכה שזה לא יהיה ככה. כשאני הכי צריכה שיהיה לידי מישהו לחלוק איתו את המילים במקום לכתוב אותן.
בגיל 17 איחלתי לעצמי איחולים. איחלתי לעצמי שבאותו יום בעוד שנה אגור בתל אביב ואהיה בזוגיות עם אישה שאני אוהבת, ואעשה הרבה חברים חדשים וטובים, ואשיר ואשמח מזה.
אז אני לא גרה בתל אביב ולצערי גם לא בזוגיות עם אישה שאני אוהבת, אבל אני בהחלט שרה ושמחה מזה, הכי שאי פעם הייתי אולי, ובהחלט עשיתי הרבה חברים חדשים וטובים שקרובים ללב בצורה כזו שמפרקת אותי ככה כשהם פוגעים בי, ובעיקר נעשיתי הרבה יותר חברה של עצמי. קצת מגשימה איחולים מהסוף להתחלה. אולי גם מהקל אל הקשה. אני מצליחה יותר להסתכל עליי בחמלה ולסמוך ולפעמים גם לשמוח, והרבה פעמים לעצור ולקחת איתי את הרגע שאני צריכה, ולנשום, ולהזכיר לעצמי שכל החיים עוד לפניי, ושמגיע לי הרבה הרבה טוב. כי אני נפלאה ונהדרת ומלאת אהבה וחמלה ועניין ותבונה וזה כל מה שצריך בשביל להצליח לעבור את העולם הזה בטוב באופן הדדי.
אני רוצה לאחל לעצמי שאמשיך להיות חברה של עצמי, ולדבר אל עצמי באהבה ובחיבה ובהערכה ובהשתאות ובגאווה- לפחות במידה בה הן מגיעות לי.
שאזכור שהמבט מבחוץ לא אומר עליי שום דבר, אלא רק על הפרטים שעומדים מולי.
אני מאחלת לעצמי מרחב.
וכוח.
והכלה.
וחמלה עצמית
(ממש המון ממנה).
ואהבה.
המון המון אהבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s