מערכות העיכול

בחודשים האחרונים גיליתי שהכל עובר לי דרך השירים ודרך הקיבה. תמיד הייתי נורא מוזיקלית, מעבר לעיסוק היומיומי שלי בתחום, תמיד הייתי שרה לעצמי ומסתובבת עם שירים בראש. ממש לאחרונה גיליתי שהשירים שתמיד צצים לי בראש בלי התראה מוקדמת ובלי מחשבה מכוונת מותאמים בדיוק למה שקורה לי בחיים. יצאתי מחתימת חוזה על דירה והתחלתי לזמזם את shes leaving home של הביטלס, יצאתי ממקום העבודה שלי בפעם האחרונה והתחלתי לזמזם לעצמי את che serra serra, החלטתי לאיזה יומיים שלא בא לי ללכת ללמוד מוזיקה למרות כל השנים שבהן התכוננתי לכך וזמזמתי לי את suddenly I see. וכך גם עכשיו, בדרכי הביתה מהפרידה הרשמית אך הלא פרידתית ממקום השירות הלאומי שלי, זמזמתי לי את someone to watch over me של אלה פיצ. משהו בנוגות של המנגינה נגע בי מאוד והתאים מאוד למערבולת הרגשות הקטנה שערבבה לי את הבפנים ברגעי הצעידה חזרה הביתה. יצאתי משם בהרגשה בטוחה. זו הייתה פרידה מוזרה ועצובה ונוטפת אהבה ואכפתיות וחיוכים וחיבוקים, והמון מילים שגרמו לי להרגיש שאני משנה. שאני משמעותית. שיש לי חשיבות ועקבות ושיש אסופה של אנשים שמעבר להיותם מתוקים וטובים בצורה יוצאת דופן, גם אכפת להם ממני באמת. הרגשתי קצת שיש לי someone to watch over me. וזה היה מרגש ולא מובן מאליו ונעים מאוד מאוד. יצאתי משם עם שק של חיבוקים ונשיקות ואיחולי בהצלחה והבטחות מצידי שאזמין לקונצרטים ושאסמס מה שלומי. רק כמה דקות אל תוך ההליכה הביתה התחילה לחלחל לתוכי ההבנה שאני לא אמורה לראות אף אחד מהם בזמן הקרוב, ופירורי החרדה והעצב החלו להתגבש לכדי גוש קטן בגרון, שהלך וגדל ככל שהתקדמתי בדרכי. אחרי התחבטויות האם להתקשר לחברה היחידה שיש בחיי כרגע כדי לנסות ולשתף על מנת לפרק את הגוש שבגרון לחתיכות, הפנמתי שזה רעיון רע להתקשר לנרקסיסטית כשאני צריכה תמיכה והקשבה כי כנראה שאת אלה לא אקבל ממנה, ולכן החלטתי לעשות מעשה וכשהגעתי לצומת הכניסה לשכונה שלי קניתי לעצמי גלידה. כך אשים בעולם החיצון את הגוש שבגרון וכך אצליח לפרק אותו בעצמי. אפילו לא התחשק לי גלידה באותו רגע אבל הרגשתי שאני צריכה לעשות מעשה. הו. יצאתי מהמכולת והתקשרתי לאמא שלי, קיוויתי שאולי לשם שינוי היא תדע לשאול את השאלות הנכונות וכך אצליח למהול קצת את הגוש ולעזור לו להחליק מטה. אבל היא רק אמרה שזה מרגש ושאלה אם קיבלתי הרבה חיבוקים וחזרה לעבוד. הגעתי הביתה והגוש שלי גדל עוד קצת, מוחה על חוסר היכולת של אמא שלי לתקשר איתי כמו שצריך ועל חוסר היכולת שלי לעזור לה לתקן את המצב הזה.

וכך מצאתי את עצמי מעכלת את הסיטואציה דרך אכילת חצי פיינט של צ'אנקי מאנקי טבעוני, האזנה לsomone to watch over me, ובהייה כללית בחלל. ואז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. לא ברור למה.

למה לא?

משום מה חשבתי שלעבור על כל פלייליסט ביוטיוב שיצרתי אי פעם יהיה רעין ממש טוב כשאני היצור הכי רגיש על האדמה כרגע מרוב הורמוני מחזור. לא ברור מה הוביל אותי להבנה הזו, אבל כך חשבתי וכך קרה וכך מצאתי את עצמי עוברת על פלייליסטים מהפרידה האחרונה שלי ועל פלייליסטים מלפני כן, מזכירה לעצמי שכל סיפור האהבה הכמעט דמיוני הזה הוא רק כמעט דמיוני, ושקיומו במציאות היה ממשי ביותר ושהיינו שתיים בסיפור באופן ממשי ביותר ושהיה לי אדם שהיה ככה קרוב אליי באופן ממשי ביותר ולא מדומיין בכלל. רק כמעט מדומיין. ונותרתי עם חור ענק בלב. שכחתי שהקרבה הזו היא אופציה ממשית. שכחתי כמה הפגיעות הזו גדולה וכמה רגישה ושברירית ומשכרת ונעימה היא. שכחתי שהיא אופציה אמיתית, כי לשכוח שאפשר לחיות גם ככה עדיף מלהרגיש את הבור האנכי שנפער בי כשאני מודעת לכך שהיא אינה חלק מחיי עוד.

אני שונאת את זה שכל עוד הדברים לא קיימים באופן מוחלט בחיי הם לא מרגישים כמציאות. אני לא באמת ראויה לקרבה אם אף אחד לא בקשר אישי וחשוף איתי, אני לא באמת ראויה לאהבה אם אני לא בזוגיות ברגע זה ממש, אני לא באמת לסבית אם אני לא בזוגיות עם אף אישה כרגע. ושוב. (בנוהל). אני יודעת שזו ערמה של בולשיט. באיזה חדר צדדי במיוחד בלב שלי אני יודעת שאני ראויה לקרבה ולאהבה גם אם אין לזה כרגע קיום ממשי במציאות. אבל עדיין, מרגיש כאילו אני נמחקת מהעולם כשמשהו כזה קורה. וזה מוזר ומטומטם כי פאק מה אני מתעסקת בפרידה הזו בכלל אחרי שנה וחצי. עבר כל כך הרבה זמן ומי היא בכלל ומה היא שווה וחרא עליה שתשרף בגיהנום. האמת היא שאני לא מתעסקת בה יותר, אבל פתאום, השירים האלה, הזכירו לי שהיא הייתה קיימת. שהיא הייתה חלק מחיי ואהבה אותי כמו שאף אחד אחר לא אהב בלי שניסיתי בכלל לעשות משהו מיוחד. בלי שידעתי. בלי שרציתי או תכננתי. וזה קרה בזמן הכי מחורבן שהיה לי בחיים (עד הפרידה שלנו) ואיכשהו זה עדיין קרה. היא צפתה בכל הרגלי האכילה המשונים שלי, בטקסים לפני השינה. היא ידעה שאני חייבת לישון עם אור קטן אחרת אני לא מרגישה בטוחה מספיק ולא נרדמת. היא ראתה את כל כפלי השומן וסימני המתיחה והריחה אותי אחרי שיעורי ספורט וצפתה בי גוססת לאיטי במהלכם ואיכשהו, עדיין, היא התאהבה בי. זה שהיא נרקסיסטית מטומטמת שהחליטה שאני כבר לא מספיק אטרקציה בשבילה באיזשהו שלב זו לגמרי לא אשמתי. זה שהיא מתביישת בעצמה ובמיניות שלה ולא מסוגלת להנכיח שום דבר כן במציאות בלי לשפוך עליו שק של נצנצים- זו לא אשמתי. זה עדיין קרה. אני לא צריכה שק של נצנצים בשביל להוציא לאור את האישה שאני אוהבת. היא כן. ולכן זה התפוצץ. ולכן טוב שכך. ולכן אני צריכה לזכור שזה קרה במציאות. ושאני לא כזה יצור. ושאני אני, ואני ראויה לכל האהבה והקרבה והפגיעות (והלסביות..) שיש לעולם לתת לי. כי למה לא, לעזאזל?

 

מה זה לא עליי בכלל

מוזר שגם בעטים אני מעדיפה את אלה שנובעים מעצמם. אלה עם הזרם החזק שברגע שיש להם דף לנזול עליו מתחילים לפזר את הדיו שלהם לכל הכיוונים, עד שמישהו מרים אותם. עוצר אותם. אומר להם שדי, מספיק. חיוניות חיוניות אבל וואלה תשאירו קצת דפים ריקים. קצת מרחב לנשום. קצת מקום לדיו של עטים אחרים להתפזר.
הרבה יותר קל לי להתמודד איתם. לדעת שהם זורמים בקצב ובעוצמה שלהם ושאני צריכה להתאים את תנועות ידי אליהם ואל תנועתם הבלתי נמנעת. עטים, אה?

מה עובר עליי?

לא יודעת למה החלטתי שזה רעיון טוב לפתוח בלוג כדי להקיא עליו את כל המוח שלי בשליכטות דו-יומיות.

נ' שעובדת איתי שלחה אותי לשוטט בבלוג שלה. היא תפסה אותי ביום עצוב מהרגיל ואבוד מהרגיל, ניסתה לעודד אותי בדרכים שונות ומשונות, ולאחר שנענתה בלא צריך להצעתה לשבת איתי עוד קצת עד שנוכל שתינו ללכת (כי כנראה שלעולם, או לפחות בטווח הנראה לעין, לא אצליח להגיד לסביבה שלי כשאני צריכה עזרה)- החליטה להפנות אותי לבלוג שלה, מלפני עשר שנים.

כבר הראיתי לך את הבלוג שלי מכשהייתי רווקה ממורמרת בתל אביב? הנה משהו להעביר איתו את הזמן, אמרה.

עברו כבר ארבעה ימים, ואני כבר פחות עצובה וקצת פחות אבודה ובעיקר החלטתי שלא אכפת לי מכלום באופן כללי, והנה אני עכשיו, יושבת על המיטה שלי עם הלפטופ, מתחת למזגן המקפיא שאין לו ברירה אלא לפעול בשלב זה של השנה, אחרי שעברתי בדקדוק על כל הפוסטים בבלוג אליו הופניתי, מחליטה שבלוג הוא פלטפורמה לגיטימית גם בשנת 2018.

אז מה אם אף אחד לא יקרא אותו לעולם? אז מה אם זה בעצם יומן אינטרנטי ועל כן גם פתטי בדיוק באותה המידה? למי אכפת? בטח לא לי.

סתם. כן אכפת לי. מאוד. אבל לפעמים החיים מגלגלים אותנו לבורות כל כך חשוכים ועמוקים, שבשביל לנסות לצאת מהם החוצה, צריך להדליק בתוכי קצת אור, ולגלגל אותו החוצה בעדינות רבה, על מנת לראות שיש אנשים אחרים ופתחי מילוט איתי בבור. נדמה לי שלשפוך את המוח שלי למקלדת ללא אף נמען מכוון, או לא מכוון, הוא צורה נהדרת לגלגל את האור שלי החוצה.

הפוסטים בבלוג של נ' מילאו אותי באמונה מחדש. למרות הדכאוניות הקבועה אך הנעימה שבו. אולי לא כל האנשים שאני עתידה לפגוש יהיו סחלה כמו רוב אלה שפגשתי עד עכשיו. וגם נ' כותבת כל כך יפה, ובטוח שעצם הכתיבה ניחם אותה באיזשהו אופן, אחרת לא הייתה מתמידה לכתוב חצי שנה. אם נ' קיבלה מזה משהו, למה שאני לא אקבל?

אולי זו בעצם הדרך שלי למצוא לעצמי עוד פלטפורמה בה אכתוב ואכתוב ואכתוב ואף אחד לא ישיב לי. לשחזר את הדפוסים החולים האלה שוב ושוב, כמו שהצטיינתי לעשות עד עכשיו ברוב הקשרים בחיי.
ואולי בעצם זה לא רעיון כזה גרוע. כי אמנם לא אקבל תשובה, אבל היי- לפחות המחשבות שלי קיימות בפני עצמן. הן יצאו ממני ונכתבו והן קיימות גם ללא אף תגובה של אף אדם אחר.

***

קראתי הכל מחדש. אני לא כותב יפה כמו נ', למרות שהיה ממלא ומשמח לחשוב שכן לרגע. זה היה רעיון דבילי. אני כותבת מכוער ואני לא יודעת למה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב. חרא של פוסט ראשון. מה עבר עליי?