בחודשים האחרונים התחלתי להתמצק, במובן הכי חיובי של המושג. אני מתחילה לחוש את הגבולות שלי כשהם מאותתים לי מתוך המציאות ומצליחה להקשיב לקולות שלא ידעתי שכיביתי במשך כל כך הרבה זמן. אבל פתאום פסח וחופש ופתאום אני מרגישה נוזל הרבה יותר ממוצק.

אני נורא מפחדת להישאר לבד ולהיכבות. אני גם עובדת קשה מאוד על להישאר קשובה ופעילה, גם אם כל מי שבבית שלי עובד מאוד קשה כדי לא, ואני גם מצליחה וזה גם משתלם לי, אבל יחד עם ההצלחה והמאמצים יש גם עננת חרדה סמיכה וכבדה שמרחפת מעליי. מאיימת להפתיע בלהוריד עליי את גשמיה בכל רגע נתון. פתאום כשאני לבד והכל בידיים שלי זה מרגיש קצת פחות אפשרי.

נהייתי קצת יותר מודעת לצורך שלי באנשים. לתחושת הבדידות שלי. לחסך באהבה.
אני מתחילה לשים לב לזה שכשמרחיקים ממני את מי שאני רגילה שמשקפים אליי שאני אהובה וחשובה עבורם, אני מפחדת להיעלם.
אני מרגישה שיש לי חסך באהבה ובחיבוקים ופסגת השאיפות שלי בימים האחרונים היא להיות מחובקת ומנושקת עד יעבור זעם, עד הבור יסתם והחסך יעלם וארגיש קצת יותר מוצקה שוב.
מדהים איך אני בכל פעם מוצאת מישהו אחר לחיות דרכו, מלחימה את בשרו אל בשרי מסביב לעצמותיי, איך אני אף פעם לא מספרת לו שכך עשיתי, נשארת לבד עם החיבוק התמידי המשלה שיצרתי לעצמי ומצפה לראותו כשאני מסתכלת במציאות, איך זה תמיד מרגיש כל כך טוב- כאילו מצאתי את עצמי והבנתי הכל ואף אחד אחר מלבד זה החובק אותי לא יודע מה נכון ואמיתי בעולם, ואיך תמיד זה מתרסק.
עכשיו אני כבר גדולה מספיק בשביל לראות שזה דפוס ולצפות להתרסקות הזו עוד הרבה לפני שהיא מפזרת סימנים. וזה כואב נורא, להתרסק מראש.

אני חושבת שבגלל זה כל השבוע האחרון הייתי מעצבנת כלפי ש וכל הזמן אמרתי משפטים שכאילו אומרים שהוא לא רוצה להיות בחברתי.
אולי אני מפחדת להיות אהובה?

אני לא יודעת איך לסיים, אז אבחר לחתום את בליל המחשבות והמילים הזה בכך שאאחל לעצמי לדעת שאני משמעותית, ושאני משנה, ושאנשים רוצים בקרבתי, ושאני אהובה. באמת. ושהידיעה הזו תלווה אותי ותישאר בי מוצקה ותגרום לי להישאר מוצקה ובוטחת בסביבה, ובעצמי.
בעיקר בעצמי.